החיים שלנו הם מסע של תודעה שמתעוררת ואנחנו עוברות בהם שלבים רבים ושונים. בתחילת הדרך שלנו, לפני שאנחנו מגיעות להבנה ולמודעות שיש לנו חלק, לא ממש קטן, באיך נראים חיינו, אנחנו נוהגות להאשים את החיים, את הורינו, מורינו, בני זוגנו, ואפילו את ילדינו, בכל הקשיים והכאבים שאנחנו מתמודדות איתם. חשוב לי לומר, לפני שניכנס בעובי הקורה, שזה כמובן לא אומר שהחיים לא באמת מכים בנו, החיים אכן מכים ובאמת יש מקרים רבים שזה לא תלוי בנו וכן ברור שגם אכלו לנו וגם שתו לנו ולפעמים גם השאירו אותנו רעבות וצמאות. אנחנו לא עסוקות כאן בלספר לעצמנו סיפורים שהעולם נחמד לכולם ועסוק בטובתנו ורק אני הבעיה. אבל אחרי שכל זה נאמר והבנו שהמטרה שלנו היא לראות בעיניים פקוחות לרווחה מה קורה סביבנו ויחד עם זאת לקחת אחריות על חיינו ולהיטיב עם עצמנו, נתמקד כאן בנו עצמנו ובמה אנחנו יכולות לעשות מול הדפוסים שלנו שמביאים סבל לחיינו.
אז בואו נחזור שוב למסע של התודעה שהתחלנו ונמשיך ונאמר שהכניסה אל תוך עולם הרוח והמודעות העצמית, גורמת לנו להבין שאנחנו רוצות להעביר את מרכז הכוח שלנו מבחוץ פנימה ולהשיב לעצמנו את הכוח על חיינו ועל אופן ההתמודדות שלנו עם עצמנו ועם מה שהחיים מזמנים. כדי להיות מסוגלות לעשות זאת עלינו להתבונן פנימה ולהכיר את עצמנו לפני ולפנים. כשאנחנו פוקחות את העיניים של הרוח בחיינו, אנחנו מבינות שגם אם הכאיבו לנו וגם אם העולם שסביבנו עדיין מכאיב לנו בדרך זו או אחרת ואפילו פוצע ופוגע, את הסבל אנחנו מביאות על עצמנו.
ולמה אני מתכוונת בזה? אחרי שלמדנו לקחת אחריות, התבוננו על עצמנו במראה, ראינו את הדבשת והבנו את הדפוסים שמנהלים אותנו ואיך הם גורמים לנו לכאב וסבל. אנחנו משתדלות לא להיות עסוקות באחרים, בלהאשים אותם, בלתת להם את הכוח, אלא מתמקדות בעצמנו ובדרך שבה הדפוסים שלנו יוצרים סבל וכאב בחיינו. אבל אליה וקוץ בה, אנחנו אולי מרפות מלהתחשבן עם העולם אבל במקום, מתוך כוחו של הרגל רב שנים, ומתוך אמונה חברתית רווחת, שאם זיהינו משהו, עכשיו עלינו להיכנס בו בכל הכוח ולהיפטר ממנו כמה שיותר מהר, אחרת אנחנו כישלון, או לא רציניות, אנחנו מעבירות את ההאשמה, הכעס והתסכול שהיו עד היום מופנים כלפי הסובבים אותנו, אל עצמנו.
אנחנו מתבוננות על עצמנו ומגלות את ההרגלים, התכונות, ההתנהגויות... שאינם מטיבים איתנו, לא משנה אם זה כעס, חרדה, אשמה, צורך לרצות, או כל צורה אחרת של התמודדות עם החיים, כזו שבמקום לפתור לנו את הבעיה, רק יוצרת לנו סדרה של בעיות נוספות. אז אנחנו מנסות להשתחרר, נלחמות בחירוף נפש בדפוס שלנו, חוטפות מהחיים, כואבות, חוזרות לדפוס ההישרדותי הישן ואז מחטיפות לעצמנו על איך שוב אנחנו שם, ואיך מה שאנחנו לא עושות אנחנו לא מצליחות להשתחרר ממנו ואיזה כישלון אנושי אני, שכבר שנים אני עובדת על זה ולא מצליחה להיפטר מההתנהגות הזו שגורמת לי כל כך הרבה סבל.
אבל ככל שאני מנסה להשתחרר מהדפוס, ככל שאני ממשיכה להיכשל בלהיפטר ממנו, ככה אני מעצימה את כל מה שגרם לי ליצור אותו מלכתחילה, את חוסר הבטחון שלי, את תחושת המסוגלות, הערך העצמי שלי, חוסר האמון שאפשר בכלל לאהוב אותי, חוסר האונים שלי... וכך נוצר לו מעגל קסמים שככל שאני מנסה להשתחרר מהדפוס כך בדיוק אני מגדילה את הסבל שלי ומחזקת את האחיזה שלו בי ואת שלי בו. באופן פרדוקסלי בדיוק הניסיון הכוחני שלי להשתחרר מהדפוס, חופר את בור הכאב עמוק עוד יותר, מוסיף עליו את הסבל ובכך הופך את היציאה שלי ממנו לקשה יותר וארוכה יותר. אני מוצאת את עצמי נופלת לבור, חופרת אותו עמוק יותר עם התסכול ותחושת הכשלון ואז משקיעה את כל האנרגיות שלי בלחלץ אותי ממנו וכך נשארת באותו מקום, כשכל האנרגיה שלי מושקעת בלחפור את הבור ולחלץ את עצמי ממנו.
אז למה כל כך קשה לנו לוותר על מה שבבירור כדאי לנו לשחרר מחיינו? ומהי הדרך המטיבה לעשות זאת?
לפני שאנחנו פונות לטפל בדפוסי ההישרדות שלנו חשוב להבין שמאחרי כל דפוס שלנו יושב רגע המצוקה שבו אימצנו אותו, יושב צירוף, לא מודע, של חוסר אונים ושל פחד, שקיבל בתוכנו, בגלל הנסיבות שבו נוצר, מעמד של פחד הישרדותי. חשוב להבין שאת הדפוסים הכואבים האלו פיתחנו עוד בילדותינו, בתקופה שבה היינו תלויות לעיתים לחלוטין בסביבתנו, נטולות כלים, יכולות וניסיון חיים שהיו מאפשרים לנו להתמודד עם המצב בצורה לא הישרדותית. דפוס הישרדותי, הוא דפוס שנוצר בנקודה של מצב חירום, הוא נועד להציל אותנו ממה שתפסנו, בד"כ כשהיינו ילדות, כאיום על קיומנו, כי לא יכולנו להכיל או להתמודד עם הפחד, הכאב או עוצמת הרגש שעלתה מול ההתרחשות. ההיצמדות שלנו אליו כאוטומט תגובתי לאורך השנים והחזרה הבלתי פוסקת עליו ולא משנה מה המחיר שהוא נושא אתו, נובעת מהמסקנה, הבלתי מודעת שלנו, שהוא זה שהציל אותנו, אז כשהיינו שרויות במצוקה גדולה מאיימת ולכן הוא ההתנהגות הנכונה ונדרשת מול הכאב, כי היא כבר הוכיחה את עצמה.
כשאנחנו מעמיקות יותר בעבודת המודעות שלנו עם עצמנו ומבינות מול מה אנחנו עומדות, אנחנו מחליפות את הגישה שלנו, כלפי עצמנו וביחס לדפוס ההישרדותי שמנהל אותנו, במקום לתפוס את העמדה הרגילה שהחברה סביבנו מלמדת אותנו שהיא הראויה, בסגנון, באתי, ראיתי הכנעתי... אנחנו מבינות שמה שחשוב הוא לא להצליח להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, כי כבר הבנו שזה רק גורר תגובת בומרנג פנימית ומשאיר אותנו לכודות בדפוס, אלא ללמוד כיצד מצד אחד לטפס עליו כמו סולם ולבנות את העצמה והכוח שלנו ומן הצד השני לרפא את המצוקה שילדה אותו.
כשאנחנו לומדות לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, באהבה ובחמלה נטולות שיפוטיות, אנחנו יכולות ללכת מעבר לחוסר האונים והפחד, לא להתרגש מהאוטומטיות של הדפוס ובאופן זה לפרוק אותו מהרגשות הנטועים בו. כשאנחנו פועלות בחמלה והבנה מול המצוקה שבשורש הדפוס, אנחנו לא מעירות את כל מנגנוני ההישרדות שמקבעים אותנו בתוכו. כשאנחנו בוחרות, במקום במלחמת חורמה מול דפוס ההישרדות שלנו, באהבה ובקבלה עצמית, אנחנו יכולות להפריד את עצמנו ממנו, לראות בו הרגל רב שנים ולא כאמת שכבר הוכחנו לעצמנו על המציאות. כשאנחנו יוצרות את ההפרדה הזו בין הדפוס לביננו, אנחנו לומדות כיצד להתנהל מולו בצורה בונה ומטיבה לעצמנו, כזו שמגדילה את האהבה החמלה והקבלה שלנו את עצמנו, כזו שמצמיחה אותנו כל הזמן אל תוך העצמה והכוח שלנו, רותמת אותם למעננו ומאפשרת לנו לגדל את עצמנו מעבר לפחד והכאב שיצרו את הדפוס וכל פעם מחדש לבחור בעצמנו ובלתת לנו את הטוב.
עבודה עמוקה שלנו עם עצמנו, בסבלנות, בחמלה, באהבה, הופכת את הדפוסים שלנו במקום למרכז של חיינו, לצל שהולך איתנו בדרך ומגלה לנו מה מידת האור שאנחנו מכניסות אל חיינו. בדיוק כמו שאור הצהרים גורם לצל שלי להיעלם, כך גם ככל שאני מכניסה יותר אור של מודעות לחיי, כזה שמול הדפוס שלי מתבונן, לא שופט, לא משתמש בו כדי לפגוע בי ולהפוך אותי לכישלון, אלא מנצל את העבודה מולו כדי להכניס יותר ויותר אור וטוב לחיי, לפתוח את הלב שלי יותר לעצמי, לחמול אותי להבין אותי, להיות בעדי, לבנות בי עצמה, מסוגלות, כוחות ויכולת ובדרך זו לאט לאט לשחרר אותי מהפחד והכאב שבראו את הדפוס הזה בתוכי ולרפא את המצוקה שיצרה אותו וממשיכה להזין אותו.
צעד אחר צעד, יד ביד עם הצל שלי, אני פוסעת בדרך של חיי, לא מנסה לברוח ממנו, להילחם בו, או להיפטר ממנו, אלא ממשיכה לצעוד יחד אתו בלי לעצור בהתמדה, בסבלנות, בנחישות, מרפאה וחומלת אותו כשהוא כואב לי, נוהגת בו בהומור כשאני יכולה, לפעמים מסוגלת להבין שהוא רק סיפור ושנימאס לי לספר אותו לעצמי... מול כל מקרה לגופו, אני בוחרת את הדרך היעילה ביותר להמשיך ולהתקדם לעבר עצמי, בוחרת כל הזמן באהבה, מבלי לתת לו להצר את צעדי או לעצור אותי, יודעת שאני עושה תמיד את מיטב יכולתי מולו וצעד אחר צעד אני מנצלת את החזרתיות שלו כדי להכניס יותר אור לחיי, כדי לפתוח עוד יותר את הלב שלי לעצמי. וכשהלב נפתח אני יכולה לראות את עולם האפשרויות הנפלאות שנפתח בפני כשאני יכולה לבחור בי ובעצמה שלי במקום בפחד, בי ובטוב עבורי במקום בכאב, בי ובחיבור לעצמי במקום בהרגל הישן והאוטומטי וככה במקום מכשלה בחיי הדפוס שלי הופך למה שמצמיח אותי מעבר לו.
בדרך זו כשאני לומדת לבחור בי ובאהבה לעצמי, לפני הציפיות שלי, לפני הדפוסים שלי, לפני המצוקות והאוטומטים ההישרדותיים שלי, לפני נסיבות חיי, אני יכולה להפסיק לסבול ממה שאני עוד לא ובאהבה ובטוב לחגוג את מה שאני כבר כן ולצמוח אל תוך מה שאני יכולה להיות וכך בעבודת צוות משותפת הצל שלי ואני פוסעים יחד ויוצרים עבורי את החיים שאני מבקשת וראויה לחיות.
