לכל מקום אליו אנו נושאות את עינינו, אנו מוצאות איזו פרסומת מתנוססת שמבטיחה לנו שאם רק נרכוש את המוצר הזה, אם רק נשתמש בשרות הזה, אם רק יהיה לנו את הכסף לדבר החדשני הזה, נמצא את האושר. אנחנו קונות את מה שחפצה נפשנו, מאושרות לרגע, אבל מייד יוצאת גרסה גדולה יותר, מתוחכמת יותר, מעודכנת יותר ואיפה אנחנו ואיפה האושר שהובטח לנו. שוב אנחנו מתגייסות, מנצלות את "נס המינוס" בחשבון הבנק הקורס, על מנת לרכוש משהו "טוב יותר", "חזק יותר", "גדול יותר", משהו שיש רק למי ששווה משהו... ושוב בסוף היום אנחנו נשארות עם המון דברים שאין לנו מה לעשות אתם והאושר? האושר, מי בכלל זוכרת שהוא היה מה שיצאנו לחפש.
חברת הצריכה משקפת ומנצלת לטובתה את הדפוסים של ההכרה שלנו, שזקוקה לגירוי בלתי פוסק. היא מספקת לנו ריגושים, בדיוק כמו מוצרי צריכה, יותר מלהיבים יותר מסעירים יותר מדהימים, ולרגע, רק לרגע, נדמה לנו שזהו אנחנו בפסגה, יותר מאושרות ומסופקות מזה אנחנו לא יכולות להיות, אבל שוב זה נגמר, נעלם, מסתיים וככל שעלינו למעלה בסולם הריגושים, ככה הצניחה שלנו למטה, חדה וכואבת יותר.
כדי למנוע מעצמנו לחוות את הכאב הזה, את הריקנות שנוצרת בתום ההנאה הקצרה והחולפת, אנחנו מייד מעסיקות את עצמנו בניסיון לייצר ריגוש חדש, ששוב כל מה שחשוב בו זה שהוא יהיה יותר ממה שהיה לנו עד כה. כך לדוגמה אנחנו יכולות למצוא חברות נסיעות שמתמחות בלהסיע אנשים לאזורי קרבות, התפרצויות וולקניות, סערות... כי כשזה מגיע לריגושים ול"הכי", אין גבול לדמיונה הפרוע של הכרה שלנו, ולזה של אלו שרוצים שנשתעבד לצריכה הבלתי פוסקת ונמלא את כיסיהם.
חברת הצריכה מנצלת גם את שבריריותו של האגו שלנו, זה הזקוק לאישור בלתי פוסק מבחוץ. היא גורמת לנו להרגיש רע עם עצמנו, עם גופנו, עם החיים שאנו חיות, דוחפת אותנו למרוץ בלתי פוסק, שמבטיח לקחת אותנו אל פיקציית השלמות שהיא מוכרת לנו. ואנחנו, שמתפתות להאמין, שזה מה שיגרום לאגו שלנו להרגיש טוב עם עצמו, לומדות להיות לא מרוצות מעצמנו ורק כושלות במרוץ הבלתי הגיוני הזה, אל עבר השלמות הבלתי מושגת ומאבדות יותר ויותר את הקשר עם עצמנו ואת היכולת להיות בטוב עם עצמנו.
בסופו של דבר, התרבות הקפיטליסטית שאנו חיות בתוכה, מציעה לנו רק תחליפים שונים, משונים ובלתי נדלים, לסתום ולמלא את החור הזה שבתוכנו, את הריק הכואב שמתבטא בחוסר שביעות הרצון והתסכול מעצמנו ומחיינו. ולא משנה כמה "תרבות", ריגושים, מוצרים צרכנו, תחושת אי הנחת הקיומית, ממשיכה ללוות אותנו בכל פעם ש"החגיגה נגמרת", מנכיחה את הניתוק בו אנו חיות מעצמנו, מן האמת שלנו, או במלה אחת את העדר המשמעות. (השיעור הזה נכתב אומנם כבר לפני 15 שנה, אבל הקורונה שחשפה את מערומי השיטה הפכה אותו לרלוונטי מתמיד)
הריק הזה שבתוכנו, הוא מקור לאומללות וכאב (מודחקת יותר או פחות) שחוזר ומתעורר בתוכנו ברגע שהסתיימה החגיגה הנוכחית. מאחר שלחיות חיים של משמעות זו כמיהת הנשמה שלנו, כשאנחנו מנותקות מן האמת שלנו ומעצמנו אנחנו חיות בתוך "חור שחור" פנימי, ששום דבר אינו יכול למלא אותו ולא משנה כמה מדהים וממלא באושר הוא יראה להכרה שלנו, או אלו הבטחות ימכרו לנו איתו, הוא יכנס לשם יזהר לרגע ולא נודע כי בא אל קירבו. ואנחנו, אנחנו שוב נרוץ אחרי עוד משהו, העיקר לא לחוש את התחושה הזו, של הריק שבתוכנו, נמלא את החיים שלנו במיליון עיסוקים ודברים וריגושים. נוכחות כל פעם מחדש שהמאמץ הזה הוא מאמץ עקר מכיוון שהריק, לא משנה מה נכניס לתוכו בניסיון להעלים את קיומו, מחכה בתוכנו לרגע אחד של שקט, כדי להתעורר שוב במלוא עוצמתו.
הפחד הלא מודע הזה, לחוש את הריק שבתוכנו, גורם למרוץ העכברים המטורף שההכרות שלנו מייצרות אנחנו מוצאות את עצמנו עסוקות כל הזמן או בעשייה פיסית: עוד עבודה, עוד לימודים, עוד מפגשים חברתיים, רק לא להיות לרגע בשקט עם עצמי ואם זה במקרה קורה לנו, יש כמה שיטות התעלמות והדחקה נפוצות כמו סיגריות, אכילה, שתייה, גלישה ברשת... שמיועדות לתת לנו תחושת מלאות כוזבת. נוסף על כך גם הצורך הכפייתי של ההכרה שלנו לחשוב כל הזמן; להתעסק בעבר, בעתיד, להשתכשך בכאב של מה שהיה ולייצר חרדות, חדשות לבקרים, לגבי מה יהיה ואם נוכל להתמודד עם זה ושוב הצלחנו לברוח מעצמנו ומהעמידה מול תחושת הריקנות הזאת. אלא מאי, בניסיונות הבלתי פוסקים שלנו לדכא ככל יכולתנו את התחושה הזו שבתוכנו, שכחנו את מה שחיפשנו מלכתחילה את הדבר "החמקמק" הזה שנקרא משמעות.
חברת "השפע" היא חברה שמונעת מאינטרסים חבויים המשרתים קבוצה קטנה שהולכת ומתעשרת על חשבון הרגלי הצריכה שהיא מחנכת אותנו אל תוכם, באמצעות ניצול של טבעה של ההכרה שלנו ושבריריות האגו שלנו. היא מחנכת אותנו לחפש הכל בחוץ, מלמדת אותנו ששינוי תדיר, קפיצה מדבר לדבר, שטחיות, תזזיתיות, ובעיקר חיפוש אחר הנאה וסיפוק מיידי זו הדרך שלנו אל האושר ושהאושר הרגעי והחטוף הזה הוא משמעות החיים ואליו אנחנו צריכות לשאוף. באופן גאוני חברת הצריכה הופכת את האושר למוצר שאנחנו יכולות לרכוש אם רק נקנה, או נעשה, או נצרוך את מה שהיא מוכרת לנו.
מהר מאוד אנחנו לומדות שעלינו להתרחק ככל יכולתנו מהכאב, "מהלא נעים לי", מלהתמודד, מלהעמיק, מלהתמיד ורק לחפש איך לספק לעצמנו את העונג הבא. הבעיה היחידה עם המשנה הזו, היא שהדרך אל חיים טובים לא רצופה בריגושים וסיפוקים מיידים. הדרך אל חיים של משמעות שממלאים אותנו בסיפוק, בתחושה של הגשמה, של ערך וסיפוק דורשת מאתנו התמסרות, העמקה, התמדה והסכמה לפגוש גם את הצדדים הלא נעימים של חיינו ושל אישיותנו, מבלי לברוח מהכאב, שההתבוננות כנה בעצמנו ובחיים יכולה להציף על פני השטח. הדרך אל האושר דורשת ממני לעמוד באומץ מול הריק שבתוכי ובמקום להוסיף ולברוח ממנו, במקום להוסיף ולהכחיש את קיומו, במקום לקחת עוד משהו שיעמעם אותו, להביט לו ישר אל תוך העיניים באומץ ובלי פחד על מנת לגלות מה מסתתר מאחוריו.
אם אני מחפשת אחר חיים שיהיו משמעותיים עבורי אני מחפשת אחר האמת שלי, כיוון שסבך של שקרים ואשליות אינו יכול לתת לי דבר מלבד אומללות, וכדי לחיות חיים טובים, אני צריכה ללכת אל עבר האמת בלי פחד. ההליכה אל חיים משמעותיים עבורי דורשת ממני להתבונן על חיי, דרך זכוכית המגדלת של המודעות, ולבחון האם מה שאני עושה, הדרך שאני חושבת, מה שאני מרגישה, איך שאני מדברת ומנהלת את חיי ומה שאני מאמינה בו בנוגע לעצמי, לאחרים ולעולם אכן מקרב אותי אליהם.
חיים בעלי משמעות הם כמו מגדלור שניצב לו בתוך הסערות של ההכרה ומנתב את דרכנו בחשכת האשליה ומראה לנו את הדרך. אם אנחנו חותרות קצת ונעים לנו ואז חותרות עוד קצת וכבר קשה, או לא נעים ואנחנו עוזבות את המשוטים ומחפשות איזו הסחת דעת, אנו נסחפות שוב ושוב מהדרך שלנו. שבויות בהתניה הקולקטיבית שרק שלא יכאב לנו, שרק לא נצטרך להתמודד עם הרגשות הקשים והלא נעימים בתוכנו, שרק הריק לא ירים את ראשו וכך פעם אחר פעם אנחנו מאבדות את הדרך לעצמנו.
הבריחה הזו מהריק והניסיון העקר והמתמיד למלא אותו בדברים מן החוץ ולהדחיק את קיומו היא אחת הטעויות הגדולות ביותר שאנו עושות. הריק הוא דלת ולא סתם דלת, הריק הוא הדלת אל עצמי, אל המפגש העמוק והמשנה כל עם האמת העמוקה של נשמתי ועם המשמעות של חיי. כשאני מרשה לעצמי לפקוח עיניים מול הריק ולא לברוח, אני לאט לאט מגלה שהריק הזה הוא רק תחנת מעבר, משהו שנועד להגן עלי שלא אאבד את עצמי ואת האמת שלי בתוך העולם הזה שההכרה מייצרת. (הכוונה היא גם להכרה שלי באופן פרטי וגם להכרה הקולקטיבית - כפי שהיא מקבלת ביטוי בחברת הצריכה שאנו חיות בה).
כל כך קל להיסחף לשם להאמין שזה כל מה שיש לחיים האלה להציע; לרכוש עוד ועוד מוצרים ולספק יותר ויתר ריגושים. כשאנחנו מסתכלות סביב אנחנו רואות אינספור צורות שבהן אנשים מנסים למלא את הריק שבתוכם: קרירה, נישואין, ילדים, בית גדול יותר, אוטו חדש יותר, יותר נסיעות לחו"ל מה לא? אבל בסופו של היום יש כל כך הרבה אנשים אומללים בעולמנו למרות שיש להם הכל. מאחר והריק אינו מתמלא לעולם, אז הם נשואים ואומללים, כי זה לא מה שסיפרו להם באגדות על אושר ועושר. ויש להם ילדים, אבל הם לא "ממלאים את התפקיד שלהם". ויש להם קריירה נוסקת, אבל האומללות וחוסר הסיפוק תמיד מוצאים את הדרך לחזור פנימה ולהתנחל, לא משנה כמה היינו בטוחות רגע לפני, שיש לנו את זה, שזה מה שייתן לנו סוף סוף את שקט הנכסף. הסיבה לאומללות הזו היא שאת הריק אי אפשר למלא בדברים מבחוץ ואת המשמעות של חיינו אי אפשר לצרוך.
הריק, כמו גם הכמיהה אל חיים טובים ובעלי משמעות, הם אותו כוח עצמו שפועל בתוכנו, מושך אותנו מן הצד האחד ודוחף אותנו מן הצד השני, אל עבר אותו מקום בדיוק והוא - ההתעוררות לאמת שלנו. להבנה העמוקה שהחיים האלו הם יותר מסתם קיום, הישרדות, הליכה באיזה תלם חברתי ידוע מראש ומקובל. הכאב שהריק מייצר בתוכנו הוא כוח דוחף שאינו מוותר לעולם ובכל פעם חושף את פניה של האשליה ומראה לנו שהחיפוש בחוץ והבריחה אל חיי הצריכה, אינם מסוגלים לספק אותנו ואינם יכולים להביא מזור לכאב הזה שבוער בתוכנו. פעם אחר פעם הכאב שהריק יוצר בתוכנו מכריח אותנו להתעורר ולהבין שיש כאן משהו נוסף שנמצא מעבר למראית העין, שקיימת אמת פנימית המבקשת שנתעורר אליה, נגשים אותה, נחיה אותה ולא נלך לאיבוד באשליה הקולקטיבית הזו.
רבות וטובות כל כך מאיתנו חשו בילדותם שונות, אחרות, לא מתאימות, לא שייכות כמו איזה חייזר שחיי בעולם שכולם חוץ ממני מבינים מה קורה שם? מה מצפים ממני להיות? ואיך צריך לחיות? כולנו כאבנו את חוסר היכולת למצוא בעולם מקבילה שתענה לקריאה החזקה של נשמתנו שרצתה את האמת, את משמעות החיים, שרצתה שנתעורר ולא נשכח מי אנחנו ואת כל הידע שקיים בתוכנו כשאנחנו לומדות להקשיב לעצמנו. כך שהריק הזה, היה בעצם השומר והמגן שלנו, מי ששמר עלינו שלא נלך לאיבוד ונשכח למה באנו לכאן. כשאנחנו מסכימות לא לברוח יותר אלא ללכת דרך הכאב, דרך הקושי, דרך הפחד, דרך ההתעוררות על כל מה שהיא מביאה איתה, אנחנו מגלות שהריק הוא הוא הדרך שלנו אל המשמעות. כי רק כשאנחנו מפסיקות לברוח, רק כשאנחנו מקשיבות לריק, אנחנו שומעות את הקריאה של הנשמה שלנו הפותחת לנו את הדלת אל עצמנו, אל האמת שלנו, אל הווייתנו הנצחית והשלמה ומזה כדאי למישהי מאיתנו להמשיך ולברוח?
להסתכל לריק שבתוכנו בעיניים בלי פחד ומתוך חתירה מתמדת, מלאת כמיהה ומחויבות להסיר מעלינו את המסך של האשליה ולמצוא את האמת, זה למצוא את המפתח להתעוררות ולהגשמה של עצמנו. זה למצוא את הדלת למלאות והשלמות שמגיעה כשאנחנו מקשיבות ללב שלנו ומבינות את משמעות החיים שלנו. זה לעשות צעד אחר צעד על מנת להגשים את כמיהת הנשמה שלנו, לחיות את מי שאנחנו באמת. זה לבחור באמון במקום פחד ושליטה, באמת במקום באשליה, בהתמודדות והתייצבות מול ההווה במקום מנוסה מתמדת, במלאות שופעת ואינסופית של הוויה במקום זהות פיקטיבית הנדונה לכליה, כל זה וכל כך הרבה יותר זה מה שהעמידה מול הריק מזמנת לנו.
החיים האלה הם מתנה נפלאה שניתנה לנו על מנת לחיות את גדולתנו, על מנת לגלות את העולמות המופלאים שקיימים בתוכנו כשאנחנו מפסיקות לברוח, מפנות את המבט פנימה ופוקחות את העיניים של הלב. כשאנחנו בוחרות למלא את הרצון והכמיהה העמוקה של נשמתנו לחיות חיים של משמעות, חיים של הגשמה, חיים של אהבה והנאה, אנחנו מגלות את הסוד האושר שהיה טמון בריק כל הזמן והוא להיות לעצמנו בפשטות ובמלוא הווייתנו.
