לחולל שינוי - רצון מול פחד
כולנו מבקשות שינוי, רוצות שהחיים יהיו טובים יותר, רוצות להיות שמחות יותר בחלקנו ובכלל, רוצות יחסים בריאים יותר ומצמיחים, רוצות לעבוד בעבודה שמספקת אותנו, רוצות לשנות את עצמנו ואת החיים שלנו ואת אישיות שלנו ואת הגישה שלנו... הכל דברים יפים וטובים, אבל אליה וקוץ בה, מאחר ועצם הרצון שלנו לשינוי, מעורר בתוכנו מנגנון חבלה אוטומטי, שהופך את השינוי לאיום מסוכן וחותר תחת הרצון שלנו עצמנו.
אז מה קורה שם, שגורם לנו לחבל בעצם הניסיון שלנו לשנות את חיינו לטובה. כדי שנוכל לראות ולהבין את המנגנונים שעובדים כאן, עלינו לקחת צעד אחורה ולהתבונן על המציאות שבה אנחנו חיות. הדבר היחיד שוודאי בחיינו הוא חוסר הוודאות, ההבנה העמוקה שהחיים שלנו לא באמת בידנו ויכולים להתהפך עלינו בשנייה, בלי שום קשר למי אנחנו? או מה עשינו? היא עובדה שמאוד קשה לחיות איתה ולקבל אותה. אי הוודאות של החיים והחרדה המודחקת (יותר או פחות) מפני העתיד, גורמות לנו לנסות ולשלוט במציאות ולייצר לעצמנו כל מיני ריטואלים והרגלים שיתנו לנו תחושת בטחון ויצרו בנו אשליה שאנחנו יודעות מה לעשות מול נסיבות חיינו ושאנחנו עדיין על הנתיב המוכר והבטוח.
הריטואלים שלנו, גם אם אנחנו לא רואות בהם ככאלה, הם הדפוסים ההישרדותיים שלנו. כלומר צורות ההתמודדות שלנו עם טראומה, קושי, או כאב שהחיים מזמנים לנו, ושאותם פיתחנו בד"כ בשנים הצעירות שלנו, כשעדיין היינו נטולות ידע וכוח. את הריטואלים, או דפוסי ההישרדות הללו, אנחנו מפעילות באופן אוטומטי ולרוב בלתי מודע לעצמו, מול כל קושי, או מצוקה שאנחנו צריכות להתמודד איתם ובד"כ, מאחר והם תולדה של מצוקה, אוטומטיים ולא מותאמים או קשובים באמת לסיטואציה, הם פעמים רבות מייצרים בדיוק את מה שרצינו למנוע.
מאחר וטבעה הבלתי משתנה של המציאות הוא היותה בלתי ניתנת לחיזוי או שליטה, כל שינוי, גם אם אנחנו יודעות בביטחון שהוא אמור להיטיב איתנו, גם אם אנחנו אלו שבחרנו בו וגם אם אנחנו ממש ממש רוצות בו, מציף ומעלה בתוכנו פחד, כמעט קמאי, כזה שעוד טבוע בנו מימי חיינו ביערות. בחיים האלו, שרבות מההתנהגויות האינסטינקטיביות שלנו נטועות בהם, הלכנו תמיד באותה הדרך שהנמר לא טרף אותנו והקפדנו באדיקות לא לזוז ימינה או שמאלה מהנתיב המוכר והידוע, כי מי יודע איזו סכנה תתרגש עלינו. הסיבה שאני לוקחת אותנו אחורה בזמן לשם, היא כדי להסביר ולהבהיר עד כמה הפחד הזה, מכל סוג של שינוי, טבוע עמוק בתכונו וכמה אנחנו חוות אותו, ברמה הלא מודעת, ככזה שמציב אותנו בסכנה שברור לנו שהיא קיומית.
אז אם ניקח את כל מה שאמרנו ונצרף יחד, נגיע לכך שמה שנוסך בנו בטחון היא החזרתיות, המוכר והידוע הוא שמקנה לנו תחושה של בטחון ושל שליטה, של אני יודעת מה אני עושה. (במאמר מוסגר חרדתיות בדיוק מנסה לעשות את זה, החזרה הרפטטיבית שלה לפחד, אמורה להיות מה שמכין אותי לגרוע מכל) התוצאה של המנגנון הזה היא ששינוי נתפס על ידנו בצורה לא מודעת כאיום על הקיום שלנו, כאיום על יכולת ההתמודדות שלנו, כיציאה שלנו מהמקום המוכר והבטוח אל עבר סכנה הלא נודעת שאין לנו מושג אם נצליח לשרוד אותה. לכן, פעמים רבות כל כך, אנחנו חוות שדווקא הרצון שלנו בשינוי, משיב אותנו אל אותם דפוסים ישנים שלנו אלו שממשיכים לתת לנו את התחושה שאנחנו לא ירדנו מהנתיב המוכר והבטוח, אבל בפועל פוגעים בנו, בכך שהם לוקחים אותנו אל הקורבנות ואל חוסר האונים ומרחיקים אותנו ממה שאנחנו רוצות. יתרה מכך ההצפה החוזרת ונשנית שלהם, כריטואל ריק של בניית תחושת בטחון, חותרת תחת תחושת המסוגלות שלנו, מערערת לנו את הבטחון בעצמנו ובכך מחבלת ביכולת שלנו להצליח ולחולל את השינוי שאנחנו מבקשות.
מלבד המנגנון הפנימי הזה, באותו אופן בדיוק, המנגנון הזה עובד גם אצל האנשים הקרובים לנו, לכן כשאני מבקשת להשתנות, גם אם זה כדי להיות טובה יותר וידידותית יותר לסביבה, הסביבה שלי תעשה כל מה שהיא יכולה להחזיר אותי למצופה ממני, למוכר ולידוע, כי כל תזוזה של כל אחת מאיתנו, מניעה את כל מי שסביבה ולוקחת אותו אל המקום המאיים של חוסר השליטה וחוסר היכולת לחזות מה תהיה התגובה שלי ולכן מאלצת גם אותו להשתנות. אז בדיוק כמו שאנשים מעדיפים להישאר במקום שהם לא אוהבים, כי את הקושי שלו הם כבר מכירים, כך גם אנשים באופן אבסורדי לחלוטין, מעדיפים שתהיי אפילו רעה אליהם, אבל שהם ידעו למה לצפות ממך. כך שכל שינוי שאני מנסה לחולל בחיי מקים עלי את סביבתי, לא מתוך רוע או רצון לפגוע בי, אלא רק כי עוררתי גם בהם את אותו פחד עצמו והם מנסים להחזיר אותי ואת הדברים למקומם המוכר.
עד עכשיו מנינו את כל מה שעומד בדרכנו מבפנים ומבחוץ ועדיין נותרת השאלה החשובה איך אנחנו בכל זאת מצליחות לחולל שינוי בחיינו? איך אנחנו יכולות לרתום את הידע הזה, על מנת להצליח לשנות את חיינו ואת הדפוסים שמעיבים על חיינו ולבחור במה שעושה לנו טוב, במה שאנחנו באמת רוצות לעצמנו?
אז קודם כל ולפני הכל לאט לאט ועם הרבה סבלנות ואהבה. כדי להיות מסוגלת לחולל שינוי אמיתי ויציב בחיי, אני צריכה להבין ולדעת מול מה אני עומדת כשאני רוצה לשנות ולהשתנות ולהתייחס בכבוד ובחמלה לפחדים שמנהלים אותי. יחד עם זאת עלי להזכיר לעצמי שדפוסי ההישרדות וההתמודדות שפיתחתי כשהייתי ילדה קטנה ולא ממש מוכשרת לטפל בדברים האלה, הם לא המציאות או האמת, לא על העולם ולא עלי, אלא רק מנגנוני מצוקה שנותנים לי אשליה של שליטה ובטחון רק מעצם היותם מוכרים, אבל בפועל הם אלו שגוזלים ממני את החלומות והרצונות שלי.
בנוסף, אני מבינה שאני תמיד עושה את מיטב יכולתי ברגע הנתון ולכן תמיד באהבה לעצמי, בהתמדה ובנחישות, אני מאפשרת לרצון שלי להיות זה שמוביל אותי, נותן לי השראה ועוזר לי להסתכל מעבר לפחד מעבר לדפוסי ההישרדות שלי ולצעוד את הצעד האפשרי לי כעת למרות ויד ביד עם הפחד שלי. אני נותנת לכוחו הנפלא של הרצון, להיות זה שמאפשר לי לחזור ולבחור במה שאני באמת מבקשת לעצמי, לדבוק בו, להפוך אותו להיות המצפן והמגדלור, שמכוונים אותי ומראים לי את הדרך להגשמה וצמיחה. אני לא מפחדת מהפחד, לא מצפה להיות חופשיה ממנו, או נלחמת בו, אלא ממשיכה בפשטות, ובבהירות לעמוד יציבה וברורה ברצון שלי ונותנת לתנועה להיות לא תנועה שכנגד, לא תנועה של כוחנות, אלא תנועה של אהבה, תנועה של חזון, תנועה של תשוקה ושל השראה, תנועה העולה מתוך מי שאני מבקשת להיות.
כשאני רוצה לחולל שינוי, אני הופכת את עצמי אט אט ובהתמדה למי שיכולה לחיות את החיים שאני מבקשת לעצמי, אני מגדלת את עצמי מחדש באהבה ובחמלה בכבוד ובקבלה שלמה, מתוך תחושה של ערך והכרת תודה לעצמי על האומץ, על המאמץ, על החזון, על ההתמדה והנחישות. בלי לייצר לחץ, בלי לייצר ציפייה, בלי סיפורי כישלונות דרמטיים, אלא מתוך תהליך מתמשך של לימוד וצמיחה שבו אני מאפשרת לעצמי, כל פעם מחדש, לחיות בשלום ובאהבה עם עצמי, מבינה שככה, בדיוק כמו שאני, אני נפלאה שלמה וראויה לאהבה.
עצם השחרור של הציפיות הלא הגיוניות, במקום ההצמדות אליהן, עצם ההבנה שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מחיי ולא משהו שעלי למגר, אלא משהו שעלי לצמוח מתוכו, להתחזק מולו, לבנות בתוכי סנטר יציב ועמיד שיודע שהוא יכול להתמודד בהצלחה, עם כל שביל חדש שאני בוחרת לעצמי, מאפשר לי להיות בטוב עם עצמי, בשביעות רצון מעצמי, בהנאה מעצם קיומי וככה ככל שאני יותר ויותר מרוצה מעצמי ומחיי, אני מחוללת את השינוי שרציתי בפועל.
לסיכום חשוב לחזור ולומר, השינוי שאנחנו מייחלות לו, אינו מגיע ממלחמה עם עצמי, כי היא כמובן רק גורמת לי להתחפר בדפוסים ההשרדותיים שלי עמוק יותר. הוא אינו מגיע מיצירת ציפיות, כי הן יולדות רק אכזבות וכישלונות. השינוי לא מגיע מלמנות את מגרעותיי, לרדת על עצמי, להתאכזב מעצמי השכם והערב ולחסל כל תחושה של ערך או אמון בעצמי. השינוי מגיע מתוך הפתיחה של הלב שיודעת שאני יכולה לתת אמון בעצמי, שאני לא זקוקה לשלוט במציאות הבלתי ניתנת לשליטה ממילא, ושאני יכולה להרפות אל תוך הידיעה העמוקה, שמה שלא יהיה אני אדע להתמודד איתו ולהוציא ממנו את הטוב עבורי.
באופן זה, מרפה אל תוך יחסים של אהבה וקבלה עם עצמי, של רצון כן מתמיד ולתת לי את הטוב ולהגשים את החלומות של עצמי, אני נותנת למי שאני רוצה להיות להפוך להשראה ולחזון של חיי, ויכולה לחולל כל שינוי שאני חפצה בו באהבה ובהנאה, גם מהיעד וגם מהדרך עצמה וכך צעד אחר צעד אני הופכת להיות יותר ויותר מי שאני רוצה להיות, אישה שאוהבת ומרוצה מעצמה ומחייה.
