הימים האלו שכולנו חוות כעת הם ימים שמאלצים אותנו להתבונן מחדש על חיינו. רבות מאיתנו מנסות בכל הכוח להשיב את הדברים לדרך שבה היו, כלומר או להדחיק ולהכחיש את מה שמתרחש ולייצר את אשליית ה"לי זה לא יקרה", או לנסות להיאחז באשליית השליטה שיש לנו על המציאות ובכך לייצר חרדה ולחץ. כמובן ששתי הפרקטיקות הללו כושלות מול המציאות הנוכחית, כי אם יש משהו שהיא לא מאפשרת יותר זה להדחיק את העדר השליטה שלנו על חיינו ואת אי הידיעה אם ולמי יקרה מה. אם אנחנו מניחות לרגע את הדרכים שבהן אנחנו רגילות לפעול מול המציאות שבשגרה ונותנות למצב הלא רגיל הזה הזדמנות, אנחנו מגלות שטמונה בו מתנה של ממש עבורנו והיא היכולת להתבונן על חיינו בלי להיות שבויות בהרגלים ישנים שלא עובדים.
רוב הדפוסים שלנו, דפוסי ההתמודדות עם החיים ואי הוודאות שלהם, הם דפוסים הנטועים בפחד ובמצוקה שאנחנו קוראות להם בשמות רבים, אבל בעומק שלהם מסתתר מודחק הפחד שלנו ממותנו. אנחנו מגיחות לחיים, מקבלות את המתנה הנפלאה הזו, אבל התרבות שאנחנו חיות בה לא מספקת לנו את הכלים, או את הידע, על מנת לנצל אותם באמת למה שהם יכולים להיות עבורנו. את כולנו מלמדים להדחיק את הפחד שלנו מהעובדה שאין לנו דרך לדעת מתי החיים יסתיימו, ומה באמת יקרה לנו, אפילו ברגע הבא ולכן אנחנו משתתפות בפרקטיקה החברתית של קני ושתי וכל הזמן תהיי עסוקה ולא יהיה לך זמן לחשוב על זה.
אבל מה יקרה אם אנחנו, במקום לנסות עכשיו להתמודד עם המציאות באמצעות ההרגלים הישנים שלנו, נעצור לרגע ונסכים להתבונן בה כמו שהיא ולקבל אותה כמו שהיא? מבט מפוכח על המציאות חושף אותה במלוא העצמה כבת חלוף, בלתי ניתנת לחיזוי ושדבר אינו קבוע, בה מלבד השינוי התמידי והגלגל של בריאה וכליה שכלנו וכל מה שסובב אותנו נתון בו.
אם אנחנו עוצרות להסתכל על הטבע, המורה הגדול של חיינו, אנחנו רואות שהטבע לא מתרגש משינויים, אלא רותם כל שלב בשינוי לטובתו, מה שמת משמש קומפוסט והזנה למה שחי והחיים מתקיימים ומשגשגים באמצעות המוות. באופן דומה אם אנחנו מניחות לטאבו החברתי של דיבור על המוות ומוכנות להתבונן בו בהקשר שלנו עצמנו, כלומר ביננו לביננו, אנחנו מגלות כי למוות שלנו יש כוח אדיר לחולל שינוי עצום ונפלא בחיינו, להזין אותנו ולברוא עבורנו חיים חדשים, כנים, שמחוברים למי שאנחנו באמת ולמה שהלב שלנו מבקש.
אם אנחנו מסכימות לנצל את המצב שנוצר, שכמעט כולנו מנותקות משגרת החיים הרגילה שלנו, ספונות בבתים ויכולות לנצל את הזמן למבט לא שגרתי על השגרה שלנו. התבוננות כזו תגלה לנו שהתרבות שאנחנו חיות בה, עסוקה שכל הזמן בלהרחיק אותנו מעצמנו, בללמד אותנו שכל מה שייסב לנו אושר, ייתן לנו משמעות, ימלא אותנו בתחושה של חיות וחיוניות נמצא בחוץ ובד"כ צריך לקנות אותו, או לעבוד מאד קשה ולהקדיש את מירב זממנו לעבודה על מנת לקבל אותו. אם השיטה הזו אכן הייתה עובדת, רובנו ככולנו היינו נשים מאושרות ומסופקות ולא היא. במציאות היומיומית שלנו מרביתנו חשות עייפות, חסרות אנרגיה, חסרות תשוקה ועם קול שלא מפסיק לנקר שמשהו עמוק וחשוב חסר לי.
הזמן הזה קורא לנו לעצור ולהטיל ספק בכל מה שאמרו לנו, כי לא כסף ולא הגאדג'ט החדש ולא הנסיעות לחו"ל ולא הסטטוס המפואר בעבודה, שום דבר לא מסוגל להגן עלינו מאי הוודאות של החיים ומסופיותם. אז מה אנחנו עושות עם זה? המקום היחיד שהחברה שלנו לא שולחת אותנו אליו, ועושה הכל לכדי להסיט אותנו משם זה אל תוכנו פנימה, שם אין מה לקנות ושם היא מאבדת את הכוח עלינו. אם אני מבינה שמול הארעיות של החיים מה שאני מבקשת זה לא שליטה שרק מכניסה עוד חרדה, אלא בנייה של אמון וכוח וחוסן פנימי, אני מבינה שהזמן הזה יותר מכל קורא לי להפנות את המבט שלי פניה ולהתחיל לבקש את מה שהכי חשוב בחיים האלה, את החיבור שלי לעצמי.
החיבור לעצמי, מושג באמצעות מדיטציה, הגות, התבוננות קשובה פנימה, חיבור לקול של הלב, מודעות, או כל דרך אחרת שבה אני מניחה לרעש שבחוץ, כמו גם לרעש המחשבות והרגשות שבפנים ומבקשת אחר המקום של השקט והשלווה בתוכי. אני מפנה את המבט פנימה מרפה ונותנת לתחושה הזו לעלות בתוכי, זו שבשגרת היומיום מכוסה בכל כך הרבה דפוסים והרגלים, עד שאני מתקשה לשמוע אותה ואם אני כבר מקשיבה לה, הקולות מן החוץ ואלו שהפנמתי, מייד משכנעים אותי שזה לא ריאלי, או לא רציני, או אין לי סיכוי ועדיף שאשקיע בדברים שאפשר לראות אותם ולהחזיק בהם. אבל האוצר הגדול ביותר שיש בידנו, קיים בתוכנו פנימה והדרך היחידה להתחבר אליו, היא להפנות את המבט פנימה, החיבור לעצמי מאפשר לי למצוא שקט, משמעות, שלוות נפש ותחושת של טוב אמיתי, כזה שאינו זקוק לדבר כדי להיות, מתקיים רק מן החיבור לעצמי ואין למה שמתחולל בחוץ שום השפעה עליו.
כשאני מחוברת לעצמי, לאני העליון שלי, לנשמתי, או כל שם אחר שתרצו לקרוא לזה, אני מקבלת זווית ראיה אחרת על עצמי ועל החיים ועל מה חשוב ומה עיקר ומה תפל, מה מעורר בי תשוקה ומהי כמיהת הלב שלי. החיבור לעצמי הוא הסרה של משקפיים רבות עצמה, שהתרבות שאנחנו חיות בה הרכיבה על עיננו, זו עצימה של העיניים של החושים שמבקשות את הגירוי הבא, ופקיחה בתוכנו של העיניים של הלב. כשאני פוקחת את עיני לבי , אני רואה אותי, את מי שאני מעבר לגוף ולהכרה, מעבר לכל מה שאי פעם סיפרתי לעצמי וחווה שקט נפלא, מלא עצמה, שמחה פשוטה ושלוות נפש, שהופכים לאי יציב בתוכי, לחזור אליו ולשאוב ממנו כוח ולהישאר שקטה ושלווה מול כל משברי החיים ולמצוא בתוכי בלי להיות תלויה בדבר מן החוץ, סיפוק, שמחה ושביעות רצון.
