הטקסט נכתב לסדנת מדיטציה - מה מביא א.נשים מבוגרים שנחשבים בדרך כלל נורמליים לצאת מן המיטה בשבת בבוקר רק כדי לבלות אותו יושבים ושוכבים בעיניים עצומות בתוך אולם סגור? אם מסתכלים על זה מבחוץ זה נראה די מוזר שכולנו כאן טרחנו לפנות את הזמן שלנו כדי להתקבץ ביחד, לא לדבר אחד עם השנייה, לשבת כאן בתוך עצמנו מנסות לא לעשות כלום, אפילו לא לחשוב. אז מה בעצם אנחנו כן עושות כאן? או כמו שאומרים בכל המקומות החשובים "לשם מה התכנסנו כאן היום"? כולנו כאן כבר מכירות את העולם הזה כבר כמה וכמה שנים, כולנו כאן כבר גדולות וחכמות ויודעות את התורה, אבל איפה שהוא, תמיד משהו משתבש.
לפי מניין שנותינו, ניסיוננו בעולם הזה, החוויות שעברנו, הלימודים שלמדנו, התארים שהשגנו, הקרירה שבנינו ומה לא, היינו כבר מזמן צריכות להיות מרוצות ומסופקות בחיים שלנו. מגשימות את החלומות שלנו, שלמות ואוהבות את עצמנו ויודעות בדיוק לאן פנינו מועדות. אבל לא איכשהו אף פעם לא מגיע היום המיוחל הזה. כמובן שיש מי שתענה על יותר תשובות כן ויש מי שעל פחות, אבל אין אף אחד או אחת שמסוגלים לומר שהם חיים את החיים שהם רוצים לחיות בשלמות ובמדויק.
אז אם נחזור לשאלה ששאלנו, נראה שהתשובה עליה היא, שבכולנו קיים אותו קול פנימי שלפעמים לוחש בתוכנו, לפעמים צועק בקול, אבל כל הזמן חוזר ואומר לנו שלא יכול להיות שזה כל מה שיש לחיים להציע. לא יכול להיות שכל מה שאנחנו עושות כאן זה לחיות לפי המודל הידוע של להשיג השכלה, לבנות קרירה, להקים משפחה, לשלם את המשכנתא ואיכשהו לנסות למלא את החיים בכמה שיותר סיפוקים קצרי מועד כדי להרגיש שאנחנו גם נהנות מהם. הקול הזה בתוכנו שכבר שנים מלווה אותנו הוא הקול שגם מותיר אותנו כל הזמן עם תחושה של חוסר סיפוק ובמקרים רבים אפילו ריקנות. הוא הקול ששום דבר מן החוץ לעולם אינו יכול לספק אותו. כל מה שאנחנו מנסות להכניס פנימה כדי ליצור לו תחתית נעלם כלא היה, כמו אל תוך חור שחור עצום מימדים ובולע כל. לא משנה באיזו דרך אנחנו בוחרות לא משנה מה הריגוש החדש בחיינו או הדבר שהישגנו, גם זה שהיה ברור לנו רק רגע קודם שאם הוא יהיה שלנו נהיה מאושרות לנצח, החור הזה מעכל הכול ולא נודע כי בא אל קרבו.
הקול הזה שנדמה מהתיאור הזה שהוא המקור לכל צרותינו, כי איזה כיף היה לנו אם יכולנו פשוט לקנות איזה משהו, או להשיג איזה הישג, או לכבוש איזו פסגה והיינו מסופקות לתמיד. הקול הזה הוא בעצם דלת הקסמים של חיינו. לנשמה שלנו יש דרך מאוד מעניינת לגרום לנו להתפנות ולהקשיב לה. דרך שמאפשרת לה לחצות את כל אותם מסכים של אשליה שיש בדרכה ולהגיע אלינו. כל כך קל בעולם שלנו לתת לעצמנו ליפול להסחות הדעת ולחיות חיים שלמים מבלי לשאול את עצמנו "מי אני? או מה באתי לעשות כאן? או מה משמעות החיים האלה בכלל?" משחר ילדותינו מרגילים אותנו להפנות את המבט החוצה כדי לקבל מבחוץ את כל מה שאנחנו זקוקות לו. העולם שבחוץ אמור לענות ולהיענות לכל הצרכים שלנו ולספק לנו אהבה, בטחון, תחושה של שייכות, ערך עצמי, אושר ועושר ועוד כהנה וכהנה. הבעיה היא שלמרות שכל הזמן שולחים אותנו החוצה משום מה אלו שאמורים להיות אחראיים על אושרנו וטובתנו לא ממש עושים את העבודה, בטח לא כמו שאנחנו חושבות שהם צריכים. זה מתחיל במשפחה שלנו ונמתח לחברים, למורים, לבוסים בעבודה, ממשיך לבני הזוג שלנו ולא נגמר גם בילדים... הכיוון שמפנים אותנו אליו כחברה כדי להשיג את אושרנו יוצר בתוכנו תחושות קשות של תסכול, חוסר ערך, חוסר כבוד, חוסר אהבה עצמית, חוסר בטחון וכמובן גם כעס ואכזבה מן האחרים שתמיד משאירים אותנו בחסך או במלה אחת יוצר את תסמונת הקורבנות.
לוקח לנו שנים רבות להבין שהבעיה היא לא באחר שלא רוצה לתת לנו את מה שברור לנו שמגיע לנו, או בעצמנו, שבניגוד לכולם אנחנו לא ראויות להיות נאהבות או כל סיפור שסיפרנו לעצמנו. הבעיה היחידה היא בכיוון, במבט ואם נחזור לקול הזה שבו אנחנו עוסקות, זה שגורם לכל מה שבא מן החוץ לא להותיר עקבות בתוכנו, הקול הזה הוא מה שמיועד לגרום לנו לעצום את העיניים ולהפנות את המבט שלנו מן החוץ פנימה. הפניית המבט פנימה הוא תחילתה של דרך מופלאה שלוקחת אותנו מעצמנו לעצמנו. הפניית המבט פנימה מאפשרת לנו להתחיל ולגעת במקומות שנותרו מוזנחים שנים רבות ולבחון מחדש את עולם האמונות שלנו ביחס לעצמנו ולחיים בכלל. רק כשאנחנו מפסיקות להיות עסוקות בלנסות לנהל את העולם שבחוץ, מתוך אמונה שאם הוא זה שיש לו שליטה על אושרנו, מצב רוחנו, תפיסת העצמי שלנו, הערך שלנו... ולכן אנחנו חייבות לשלוט בו לגרום לו לנהוג כפי שאנו צריכות. רק כשאנחנו מבינות שעולם כמנהגו נוהג ובניסיון העקר שלנו לשנות אחרים ולגרום להם לתת לנו את מה שנראה לנו שחסר לנו, אנחנו מייצרות חוויות נוספות של כאב וסבל בלבד, רק אז אנחנו מתחילות לחדור את המסכים העבים של האשליה, רק אז אנחנו בעצם מחזירות לעצמנו את ההגה של החיים שלנו שנתנו אותו בידי אחרים.
בכל פעם שאנחנו עוצמות את העיניים ומודטות, בכל פעם שאנחנו מתבוננות פנימה ומפנות את המרחב לפגוש את עצמנו, אנחנו מאפשרות לעצמנו להכיר ולחוות את מה שברעש היומיומי נסתר מעיננו. המדיטציה היא בעצם מצב תודעה פנימי של אחדות, שלום, אמת, אהבה וחברותיהן, שדרך הישיבה השקטה אנחנו מאפשרות לו להתגלות בתוכנו. באמצעותה אנחנו צוברות חוויות מאותו מקום פנימי והחוויות הללו יוצרות מאגר של ידע פנימי שמשנה את חיינו מן הקצה אל הקצה. כמובן שכל זה לא קורה לא ביום ולא ביומיים, הדרך הרוחנית היא לא חיפוש אחר מלאכים ופיות אלא מסע לחיים שבו אני חותרת בדבקות, בלי התנגדות לראות את מה שלא נעים לראות, בלי לחפש להזין את האגו שלי, אלא מתוך מחויבות כנה, אמיתית ובלתי חוזרת לאמת על כל מה שמשתמע מכך.
העבודה הרוחנית אולי מתחילה בישיבה שקטה בעיניים עצומות מתוך ניסיון לגעת באותו מצב תודעה של מדיטציה, אבל היא רחוקה מלהסתיים בכך. הדרך הרוחנית היא מתנה אדירה שמגלמת בחובה את המתנה הגדולה ביותר של הקיום האנושי, זו של ההגשמה העצמית. זו של חיים במלאות של האמת של עצמנו. במסע הזה בדרך אל עצמנו אנחנו גם התלמידות וגם חומר הלימוד עצמו ומתוך אותה התבוננות פנימית אנחנו לומדות לזהות את הדפוסים שמנהלים אותנו, את הסרטים שאנחנו חוזרות עליהן לעייפה בחיינו, את מקומות הכאב והפחד ממנו שגורמים לנו להימנע מלחיות באמת ומותירים אותנו על תקן השורדות. יותר מכל החתירה הכנה הזו אחר האמת שאיננה מתעלמת מהפגמים שאני מוצאת בעצמי ובו בזמן מודעת גם לגדולתי, החתירה הזו מגדילה בצורה יומיומית את מידת החירות שאנחנו חיות בה ואיתה כמו בכלים שלובים גם את מידת אושרנו.
כדי להבהיר זאת נשתמש בדוגמה - אם אני כל חיי מאמינה שאי אפשר לסמוך על אף אחד כי כל אחד דואג רק לאינטרסים שלו ואם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי. החיים מתוך תמונת העולם הזאת מאפילים על כל מערכות היחסים שאני מנהלת, לא משנה מידת הקרבה שלהן, תמיד חבוי בהן חוסר אמון בסיסי. מן הצד השני כשיש לי אמונה שכזו על החיים ועל אנשים אני בהכרח גם לא נותנת הרבה ערך לעצמי, כי חבויה בה אמונה נסתרת שאני לא אדם שא.נשים באמת רוצים לעשות משהו למענו. מכאן שכל הפעולות והמחשבות שלי מסתובבות סביב הצורך להגן על עצמי ועל האינטרסים שלי ולשמור שאחרים לא ימנעו ממני את מה שמגיע לי וכמובן לעמוד על המשמר כל הזמן לא לצאת הפריירית. תמונת עולם שכזו מעיבה על כל הקשרים שלי עם אנשים ומגבילה מאוד את היכולת שלי ליצור אינטימיות ושותפות ובאופן זה גם חוזרת ומאששת את עולם האמונות שלי שבו אף אחד לא באמת דואג לי. כשאני מפסיקה להתבונן החוצה ולחכות שהעולם יתקן את מה שאני מאמינה ביחס אליו, כלומר שפתאום כל האנשים בעולם יצאו מגדרם, סתם כך ללא כל סיבה, רק כדי לדאוג לי. אני מתבוננת פנימה על עצמי ועל המקור לאמונה הזו, אני חוקרת בתוכי את הסיבות להיווצרותה, מחפשת אחר המקור, אחר החוויה הכואבת שייצרה אותה ואז יכולה להתחיל בתהליך של ריפוי מתוך אהבה וחמלה לאותו מקום כואב שקיים בתוכי.
ברגע שהחוץ שאין לי שליטה עליו חדל להיות המקור לבעיה שלי, ברגע שהשבתי לעצמי את הכוח על חיי באמצעות ההתבוננות פנימה ולקיחת אחריות על המקור לאמונות שלי, אני מחזירה לעצמי את העצמה ואת החירות שאבדתי. כשאני לא מותנית יותר באמצעות האמונה הזו אני יכולה לבחור איך לנהוג עם אנשים ומצבים בדרך שונה, בהתאם לרצוני ולנסיבות ברגע נתון ולא כי ככה נהגתי כל חיי. אני יכולה להתחיל להסתכל על עצמי בעיניים אחרות עם יותר אהבה, ערך וקבלה עצמית שמתאפשרים מעצם התהליך ומאפשרים אותו. הדרך הרוחנית משיבה לנו את עצמנו בכך שהיא משיבה לנו את החירות להיות לעצמנו. היא משיבה לנו את היכולת לבחור, את העצמה ללכת אחרי האמת שלנו, את הכוח לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצות לחיות והכול מתוך מחויבות יומיומית לאמת מתוך אהבה וחמלה כלפי עצמנו.
אז אם נסגור את המעגל שפתחנו, אותו קול פנימי של אי נחת זה שלא מצא את הסיפוק במקום שהעולם כולו מצביע עליו, זה שלא אפשר לנו להסתפק בתחליפים לדבר עצמו, אותו קול עצמו הוא גם זה שהביא אותנו להתבונן פנימה ולגלות את האוצר המדהים שחבוי בתוכנו - אנחנו עצמנו. אז קחו את הזמן להיות עם עצמכן, קחו את הזמן לאהוב אתכן, קחו את הזמן לרפא ולקבל ולחמול על מי שבסופו של דבר הוא האדם שהכי קרוב אלינו אנחנו עצמנו. הסוד של החיים הוא שכמה שנעשה את עצמנו מאושרות יותר, אהובות יותר, סבלניות יותר, מסופקות יותר... כך באופן מפתיע (או שלא) נהפוך גם את כל הסובבות והסובבים אותנו למאושרות יותר, אוהבות יותר, מסופקות יותר... ועל זה רק נאמר "ויפה שעה אחת קודם".
